משחק: דוית גביש, ענבל שוהם, טל צדקוני, דינה דורון, אורנה רוטנברג, ליאת גורן, לילך כספי, רותי לנדאו, רויטל שניר, דפנה ארמוני;

מחזה: נעמי רגן
דרמטורגית: מרים יחיל-ווקס
תפאורה ותלבושות: פרידה קלפהולץ-אברהמי
מוסיקה: חיים פרמונט
תאורה: עמיר ברנר
תנועה: איריס לנה

תרגום ובימוי: נויה לנצט

הבימה התיאטרון הלאומי, 2002;

"מניין נשים" היא ההצגה הלפני מסכמת של עונה מעניינת ב"הבימה". עונה שתיזכר, כמה חבל, בעיקר בגלל הלהיט המטורף "מרי לו", אף-על-פי שהיו בה כמה גילויים יפים במיוחד של תיאטרון טוב וראוי. אגמון וחברי ההנהלה האמנותית של התיאטרון הלאומי בנו עונה לא הכי נוצצת, שכללה עבודות של שני במאים חדשים ושתי מחזאיות חדשות, הרבה חומר מקורי ומעט הליכה על בטוח. הליהוק של יעל בר זוהר ואמיר פיי גוטמן ב"מרי לו" התאזן על-ידי המנעות מליהוק כוכבים מובהקים ברוב רובן של ההצגות, זאת בניגוד לשיטה של "הקאמרי" ו"בית לסין". בשורה התחתונה, "הבימה" הצליח לשמור על רמה. להשאר ממלכתי ושמרני במידה, אבל גם לתת הזדמנויות יפות ליוצרים מוכשרים.

ההצגה הנוכחית, לדוגמא, נראית על-פניו כהימור לא קטן. אמנם המחזאית היא סופרת רבת מכר, אבל גם הבמאית וגם השחקניות הן אלמוניות למדי בשביל הקהל הרחב. נויה לנצט, שעשתה לפני כן בעיקר הצגות סטודנטים ופרוייקטים זניחים, נכנסת לתיאטרון הלאומי מהדלת הקדמית, הישר לבמה הענקית של רובינא, אימת הבמאים לדורותיהם. מכיוון שבשנים האחרונות "רובינא" איכלסה בתוכה בעיקר מחזות זמר והצגה אחת נוראית ("בית ברנרדה אלבה"), האתגר של לנצט הוא כפול ומכופל. מהבחינה הזאת, לשמחתי, היא מסתדרת היטב. בכל הקשור למיזאנסצינה ותנועה של שחקנים, "מניין נשים" מצטיינת בניצול מירבי של החלל. כל תמונה מחושבת, בנויה היטב, מבויימת. גם אם לא כולם יאהבו את השימוש בשולחן הערוך כאמצעי תפאורה רב שימושי, ניכרת כאן מלאכת מחשבת, שהיא מצרך יותר מדי נדיר על הבמה הישראלית. הבעייתיות של ההצגה היא לא בבימוי.

הבעייתיות היא כנראה בטקסט, אבל הרבה מעבר ל"טקסט לא טוב". הבעייתיות של הטקסט של רגן היא יותר בהקשר שלו ולאיו דווקא באיכות האובייקטיבית, אפילו שגם כאן ישנן לא מעט בעיות. במבט שטחי, מדובר בסיפור די בנאלי: אישה חרדית עוזבת את הבית ומנודה על-ידי הקהילה. היא חוזרת אחרי שנתיים, בתקווה לראות את הילדים, ומבקשת מקרובים וחברים, כולן נשים, לשמוע את סיפורה ולשפוט אותה לפי דין צדק. בגדול, אין כאן יותר ממה שראינו כבר לפני שנים ב"שיינדלה" של אמנון לוי (האם שמה של הבת הצעירה היא מחווה להצגה ההיא?). בסך הכל עוד הצצה לעולם החרדי הנורא, עם החוקים הפרימיטיביים והורסי החיים שלו, שמוכיח שלנו פעם נוספת כמה בעצם כיף לחיות בעולם חילוני. לנצט אמנם מתעתדת למשמעויות אוניברסליות, שנוגעות לנשים בכללותן, אבל קשה להגיד שרואים את זה בהצגה. מצד שני, "מניין נשים" היא הצגה אפקטיבית, שאם לא מתעמקים בצד האידיאולוגי הבעייתי שלה, בהחלט עשויה לרגש. לנצט הופכת את הטקסט של רגן להצגה פוליטית במהותה, קטגורית, מרדנית. הבעייה היא, שאנחנו לא הקהל שלה. הקהל שלה יושב בבני ברק ובמאה שערים. גם אם נקבל את הקריאה לצאת לקרב, נגלה שהקרב הוא לא שלנו.

מה שכן, ההצגה תעשה לכם משהו. היא לא תשאיר אתכם אדישים, וזה כבר טוב. קולה של נעמי רגן הוא לא הקול של אליטה אשכנזית עייפה, המקובל בתיאטרון שלנו. רגן כופה על הצופה את עולם הערכים החרדי, ודורשת, אולי מבלי להתכוון אפילו, לאמץ את נקודת המבט של הדמויות שלה. אישית, התכווצתי ממבוכה בקטע של הקטרוג על סקס בין גברים ועניין קלטות הפורנו (מי שראה יודע, מי שלא, אני לא רוצה לקלקל). אבל זה, מה שנקרא, תיאטרון אפקטיבי. דוית גביש, בוגרת המחזור הראשון של להקת הצעירים, בלתי מזוהה כמעט אחרי הורדת כמה קילוגרמים עודפים, מתמודדת היטב עם התפקיד הראשי ומובילה בכבוד את האנסמבל. ראויות לציון התפאורה הסמלית המעניינת של פרידה קלפהולץ-אברהמי, התאורה הסולידית של עמיר ברנר והמוסיקה הקלאסית של חיים פרמונט, אשר תורמת לא מעט לאפקטיביות של הדרמה. לסיכום, "מניין נשים" היא הצגה בעייתית, אמביוולנטית, אבל מעוררת ומרתקת למדי. מעניין עד כמה ישתלם ההימור הזה של התיאטרון הלאומי...

ציון בסולם מכונת הבידור של מרט: 1/2 ***

מועדי הצגות מתוך אתר "הבמה"